במשך עשרות שנים, ההחלטה בין בניית תוכנה מאפס לבין רכישת פתרון מוכן מראש הנחתה אסטרטגיות טכנולוגיות בחברות במגוון מגזרים. המשוואה נראתה פשוטה: קניית אימוץ מואץ והפחתת עלויות, בנייה מציעה התאמה אישית ובקרה. אבל הגעתה של בינה מלאכותית גנרטיבית, ובמיוחד פיתוח בסיוע בינה מלאכותית (AIAD), שינתה את כל המשתנים במשוואה זו. זה כבר לא עניין של בחירה בין שתי גישות קלאסיות, ואולי הדילמה המסורתית כבר לא קיימת.
עם בינה מלאכותית גנרטיבית שממטבת שלבים מכריעים במחזור הפיתוח, כגון כתיבת קוד, בדיקות אוטומטיות, זיהוי באגים ואפילו הצעות אדריכליות, בניית תוכנה מותאמת אישית כבר אינה מאמץ בלעדי לתאגידים גדולים עם תקציבים חזקים. מודלים מאומנים מראש, ספריות ייעודיות ופלטפורמות דל-קוד או ללא קוד המופעלות על ידי בינה מלאכותית הפחיתו באופן דרסטי את עלויות הפיתוח ואת זמן הפיתוח.
במקום חודשים, פתרונות רבים מסופקים כיום תוך שבועות, ובמקום צוותים פנימיים גדולים, צוותים רזים ומתמחים ביותר מסוגלים לספק יישומים מותאמים אישית וניתנים להרחבה ביעילות מרשימה. GitHub Copilot, שהושק בשנת 2021, הוא דוגמה מעשית לבינה מלאכותית גנרטורה המסייעת למפתחים על ידי הצעת קוד והשלמת קטעי קוד אוטומטית. מחקר של GitHub הראה כי מפתחים המשתמשים ב-Copilot השלימו משימות בממוצע ב-55% מהר יותר, בעוד שאלה שלא השתמשו ב-GitHub Copilot לקחו בממוצע שעה ו-11 דקות להשלמת המשימה, ואלה שלא לקחו בממוצע שעתיים ו-41 דקות.
בהינתן מציאות זו, הטיעון הישן שרכישת תוכנה מהמדף הייתה שם נרדף לחיסכון בכסף מאבד מכוחו. פתרונות גנריים, למרות שהם מפתים, לרוב אינם מצליחים להסתגל למאפיינים הספציפיים של תהליכים פנימיים, אינם ניתנים להרחבה באותה גמישות ויוצרים תלות מגבילה. בטווח הקצר, הם אולי נראים מספיקים, אך בטווח הבינוני והארוך, הם הופכים למכשולים לחדשנות.
יתר על כן, עצם הרעיון שיתרון תחרותי טמון בקוד עצמו מתחיל להתפורר. בתרחיש שבו כתיבה מחדש של יישום שלם הפכה לזולה וברת-ביצוע, הרעיון של "הגנה על הקוד" כנכס אסטרטגי הופך פחות ופחות הגיוני. הערך האמיתי טמון בארכיטקטורה של הפתרון, בגמישות האינטגרציה עם מערכות עסקיות, בניהול נתונים, ומעל הכל, ביכולת להתאים במהירות את התוכנה ככל שהשוק, או החברה, משתנים.
השימוש בבינה מלאכותית (AI) ואוטומציה מפחיתים את זמן הפיתוח עד 50%, כפי שצוין על ידי 75% מהמנהלים שרואיינו בדו"ח שערכה OutSystems ו-KPMG. אבל אם "בנייה" היא הנורמלי החדש, עולה דילמה שנייה: בנייה פנימית או עם שותפים חיצוניים מיוחדים? כאן, הפרגמטיזם גובר. יצירת צוות טכנולוגי פנימי דורשת השקעה מתמשכת, ניהול כישרונות, תשתית, ומעל הכל, זמן, הנכס הנדיר ביותר במרוץ לחדשנות. עבור חברות שעיסוקן העיקרי אינו תוכנה , בחירה זו יכולה להיות הרסנית.
מצד שני, שותפויות אסטרטגיות עם חברות פיתוח מציעות יתרונות כגון גישה מיידית לידע טכני מתקדם, אספקה מהירה, גמישות גיוס ותקורה תפעולית מופחתת. צוותים מנוסים במיקור חוץ פועלים כהרחבה של החברה, ממוקדים בתוצאות, ולעתים קרובות מגיעים עם מודלים של ארכיטקטורה ניתנת להרחבה מוכנים, צינורות CI/CD משולבים ומסגרות שנבדקו - כל מה שיהיה יקר וגוזל זמן לבנות מאפס. ראוי גם להזכיר אלמנט שלישי במשוואה זו: אפקט הרשת של המומחיות המצטברת.
בעוד שצוותים פנימיים מתמודדים עם עקומת למידה מתמשכת, מומחים חיצוניים העובדים על פרויקטים מרובים צוברים מומחיות טכנית ועסקית בקצב מהיר הרבה יותר. בינה קולקטיבית זו, המיושמת באופן ממוקד, מייצרת לעתים קרובות פתרונות יעילים וחדשניים יותר. לכן, ההחלטה אינה עוד בין קנייה לבנייה, אלא בין היצמדות לפתרונות נוקשים או בניית משהו שבאמת עונה על צרכי העסק. התאמה אישית, שבעבר הייתה מותרות, הפכה לציפייה, גמישות לדרישה, ובינה מלאכותית משנה את כללי המשחק.
בסופו של דבר, היתרון התחרותי האמיתי אינו טמון בתוכנה מוכנה מראש או בשורות קוד שנכתבו בהתאמה אישית, אלא בזריזות האסטרטגית שבה חברות משלבות פתרונות טכנולוגיים בצמיחתן. עידן ה-AIAD מזמין אותנו לנטוש דילמות בינאריות ולחשוב על תוכנה כתהליך מתמשך, חי ואסטרטגי. וכדי להשיג זאת, לא מספיק פשוט לבנות; יש צורך לבנות בצורה חכמה, עם השותפים הנכונים וחזון לעתיד.
