בימים האחרונים, הווידאו של הקמפיין החדש של NIKE הפך לוויראלי ברשתות החברתיות – ניצחון אינו עבור כולם – האם אני אדם רע
כשצופים בסרטון, מיד מיד התחלתי לדמיין את עצמי בגיל ארבעים ומשהו, מתי, בגיל שש או שבע, לקחתי חלק בתחרות הג'ודו הראשונה שלי בבית הספר לגן ילדים שנקרא לוביניו. ההורים שלי מדווחים, ואני זוכר כמה הבזקים, שב瞬 של הברכה שמקדימה את תחילת הקרב בין הג'ודוקות, היריב שלי פשוט התחיל לבכות וויתר על הקרב איתי. הסיבה: הפרצוף שלי של "ילד כועס" – או, במקרה הנוכחי, הפרצוף שלי של "אדם רע"
הסיפור האישי והאמיתי הזה לא עוסק בתגובה של החבר שלי, שאולי אפילו לא אהב ג'ודו, או כל רצון שלי להזיק לו ולמתחרים צעירים אחרים. גם זה לא אומר כבוד, רוח ספורטיבית וישרות נשארות מאחור בחיפוש אחרי הניצחון כמשהו היחיד שחשוב. זה לא אומר ניצחון בכל מחיר. מה שגובר, כן, זהו הקרבה אישית, המוקד במטרה שיש להשיג והנחישות לא לוותר אף פעם
בואו נלך על הסיבות להקשר הזה
מאז שהכרתי את כלי ההערכה של פרופיל שנוצרו בשנות ה-40, הבנתי לעומק את הקטע המיוחד הזה ביחס להתנהגות שלי ולמה היא ככה. כי תמיד לרצות להתעלות על עצמי ולהיות הטוב ביותר בכל מה שאני עושה זה בהחלט נקודת כוח באישיות שלי וזוהי תכונה מולדת. מעולם לא הסתפקתי בשנייה, מקום שלישי; פחות מזה עם ההדחה בקרב הראשון. דברים ש, אגב, התרחשו פעמים רבות לאורך יותר מעשור של מאבק ותחרות בטורנירים בעיר ובמדינת סאו פאולו באותה תקופה. כפי שקורה עם כל אדם במהלך חייו בספורט, במחקר, בעבודה, יזמות… בכל מקרה, למען "יותר אנשים", אין דרך אחרת. אין תוכנית ב
לפני שנמשיך, אני מדגיש שאינני מעוניין לדון בכל היבט עסקי של נייקי ועסקיה, מותגים וצוות. רק להזמין את הקוראים את המאמר הזה למחשבה
מאז מתי? ויותר, למה רע לרצות להיות הטוב ביותר
מסביב לעולם ובמיוחד בברזיל, לשאוף לפסגה, הניצחון, הרווח נחשב לעיתים קרובות למשהו רע. אומרים שהרוצים הם יהירים או אנוכיים, לא אמפתיים ואגרסיביים, בין כל כך הרבה תארים עם גוון שלילי
מעדיפים להלל את הדמעות של ההפסד ולקבל את המפסיד מאשר להלל את הביטחון של אלה שמביעים שהשגת הניצחון היא המטרה היחידה שלהם; תמיד. מנצח או מפסיד
ביום אחר, ראיתי פילוסוף עכשווי אומר שלהת solidarizar עם הכישלון וההפסד של אחרים זה קל; קשה באמת לשמוח בהצלחה ובהישגים של אחרים. ושבזמן הזה, במה משיגים הצלחה כלשהי, כשאתה מצליח מאוד, תדע מי באמת החבר האמיתי שלך. עד אז, לא חשבתי על המצב הזה עם הכיוון הזה. מאוד מעניין לדמיין מי באמת יתלהב או לא מההצלחות שלך. אולי כאן נמצא המנגנון המנטלי שמגנה רבים מאיתנו להיות ה"אנשים הרעים". אולי זו קנאה, העתקה. זיגמונד פרויד מסביר
יש עדיין את ההיבט של קולקטיביזם מנקודת מבט חברתית, פילוסופית, כלכלית ודתית, שמדגיש שאנחנו תלויים זה בזה, מה שמתנגד לאינדיבידואליזם בכל תחומי החיים, מניחים בצד את המחלוקות וההישגים של הפרטים, אף על פי שזהו המיעוט הקטן ביותר שקיים, זאת אומרת, כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל. איין רנד מסבירה
משתנים נוספים הם התרבות הלטינית-אמריקאית, באמצעותה לא מתפשטת בחברה המעלה של השגת כל מה שמייחלים לו בזכות merit ומאמץ אישי, תהיה ניצחון ספורטיבי, מכונית, בית, משרה מקצועית או עסקית חדשה
שילוב הגורמים הזה מביא למצב מעוות בין ה"אנשים הטובים", שכמעט שום דבר אינו תחת אחריותך כאדם פרטי, מיקור חוץ של טעויות, כישלונות ותוצאות שלא הושגו לאחרים
הרבה לפני שהיו לי ילדים, החלטתי שלא, זה לא צריך להימשך יותר. לפחות לא במשפחה שלי. פחות עוד בחברה שלי. אני מאמין שהנייקי, במידה מסוימת, יָשִׁיב לְהַבִּיא שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הַזּוֹ תִּשְׁתַּנֶּה, מאחל גם שחברות אחרות, מותגים ואנשים מחזקים את הרעיון שאנחנו צריכים לא רק לעורר את הרצון, איך להאדיר את הייעוד לנצח. בהיותו נכון שזה לא לכולם. הכל בסדר
אני מסיים בזכירה שה"אנשים הרעים" האלה הם אלה ש, במגוון תחומים, לא רק בספורט, הובילו ומובילים את החברה להשיג רמות חדשות כאזרחיות ואנושיות. אני נוהג לומר ש, אם לא היו את האנשים האלה, היינו גרים במערות עד היום. אתה כבר הבנת את הנקודה שלי וחשבת על כמה שמות ואירועים ששינו את העולם דרך הייעוד של מישהו לאתגר את הסטטוס קוו, לעשות את הבלתי נתפס, או עד אז בלתי אפשרי
אז, בפעם הבאה שתיתקל באחת מ"האנשים הרעים" האלה באופן אישי או ברשתות החברתיות, רכוש, לפני תיוג, זכור שזה לא קשור אליך. זה על מה שהאדם הזה רוצה עבור עצמו
בפרט, אני לא מעריץ ולא משתמש גדול במותגי מוצרים ספורטיביים, אבל אני מעריך את הייעוד של נייקי לניצחון ואת ההיסטוריה העסקית שלה. אהבתי את הסרט הזה
האם, לכן, אני אדם רע
