עם התקדמות הטכנולוגיות הדיגיטליות, פלטפורמות סטרימינג, כולל יוטיוב וספוטיפיי, הופכות לאמצעי העיקרי לצריכת מוזיקה ותוכן אורקולי. מציאות זו מציתה מחדש דיונים משפטיים בנוגע למגבלות העברת זכויות יוצרים.
למרות שלא מדובר במקרה בודד, הסכסוך המשפטי האחרון בין הזמר לאונרדו לסוני מיוזיק הדגיש חששות רלוונטיים בנוגע להיקף הזכויות המוענקות על ידי יוצר היצירה ולהישרדותה של הרחבה זו לאורך זמן, במיוחד נוכח צורות חדשות של ניצול היצירה, כגון סטרימינג.
במקרה הנ"ל, לאונרדו, כתובע, ערער משפטית על תוקפו של החוזה שנחתם בשנת 1998 עם סוני מיוזיק בנוגע לאפשרות להפיץ את קטלוג המוזיקה שלו בפלטפורמות סטרימינג, בהתחשב בכך שהסעיף החוזי הקובע את היקף השימוש ביצירה על ידי סוני מיוזיק אינו מתאר במפורש הפצה באמצעות סטרימינג.
המחלוקת סובבת סביב הפרשנות המצמצמת הניתנת לעסקאות משפטיות (כולל חוזים) המסדירות זכויות יוצרים. הסיבה לכך היא שלא ניתן להניח דבר שלא הוסכם עליו באופן ברור ומפורש, ודבר זה עלול להוביל להבנה שצורות הניצול הנוכחיות לא נקבעו בהסכמים שנחתמו בעבר, ולכן לא אושרו על ידי היוצר. עם זאת, למרות שהחובה לעמוד בקריטריונים לתוקף ההעברה (למשל, שהחוזה יהיה בכתב, שיקבע את צורות השימוש המותרות וכו') אינה ניתנת להכחשה, חיוני שהניתוח יביא בחשבון את ההקשר הטכנולוגי שבו נחתם החוזה (בשנת 1998, כאשר לאונרדו חתם על החוזה, ספוטיפיי - למשל - הייתה עדיין במרחק 10 שנים מהשקתה).
נקודת המתח העיקרית, הן במקרה זה והן במקרהים דומים, היא תוקפם של חוזים שנחתמו לפני שהאינטרנט הפך לאמצעי הדומיננטי להפצת תוכן. למען האמת, תעשיית המוזיקה טוענת כי סטרימינג הוא בסך הכל הרחבה של צורות מסורתיות של ביצוע או הפצה, מה שמעניק לגיטימציה לשימוש בו בהתאם לסעיפים חוזיים קיימים. לעומת זאת, המחברים טוענים שמדובר במדיום חדש לחלוטין, הדורש אישור ספציפי, ובמקרים מסוימים, משא ומתן מחודש על התגמול החוזי.
הדיון בנוגע לצורך באישור ספציפי לשימוש ביצירות מוזיקליות בפלטפורמות דיגיטליות כבר נותח על ידי בית המשפט העליון לצדק (STJ) בפסק הדין של ערעור מיוחד מס' 1,559,264/RJ. באותו אירוע, בית המשפט הכיר בכך שניתן לסווג סטרימינג כשימוש לפי סעיף 29 לחוק זכויות יוצרים. עם זאת, הוא הדגיש כי סוג זה של ניצול דורש הסכמה מראש ומפורשת של בעל הזכויות, בהתאם לעקרון הפרשנות המצמצמת.
דיונים כאלה, שהם יותר מסכסוך חד פעמי בין צדדים ספציפיים, חושפים סוגיה מהותית: הצורך הדחוף לבחון מחדש חוזים הכרוכים בהעברת זכויות יוצרים, ללא קשר למגזר, בין אם מדובר בתעשיית ההקלטות, במגזר החינוך הדיגיטלי ברובו, בכלי תקשורת - בקיצור, בכל מי שמשתמש ומנצל תוכן המוגן בזכויות יוצרים. לאור הופעתן המהירה של טכנולוגיות ופורמטי הפצה חדשים - במיוחד בסביבה הדיגיטלית - חיוני שמסמכים חוזיים אלה יציינו באופן ברור ומקיף את דרכי השימוש המורשות. הסיבה לכך היא שהשמטה, שהיא מועילה מבחינה מסחרית, שכן היא מעניקה אישור רחב לניצול תוכן, עלולה ליצור אי ודאות משפטית, דרישות לפיצוי על זכויות מוסריות וחומריות, וסכסוכים משפטיים יקרים וממושכים.
